גמרא
פירוש
וְהַבָּא עָלֶיהָ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָאֵי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אכְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ.
הִיא גּוּפַהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָיְימָא בבְּאוֹמֶרֶת בָּרִי לִי אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות גירושין י״ב:ו׳
רמב״ם הלכות גירושין י״ב:כ׳
טור אבן העזר י״ז:מ״ב
שולחן ערוך אבן העזר י״ז:מ״ב
רמב״ם הלכות גירושין י״ב:כ׳
טור אבן העזר י״ז:מ״ב
שולחן ערוך אבן העזר י״ז:מ״ב
ב רמב״ם הלכות גירושין י״ב:ו׳
רמב״ם הלכות גירושין י״ב:כ׳
טור אבן העזר י״ז:מ״ב
שולחן ערוך אבן העזר י״ז:מ״ב
רמב״ם הלכות גירושין י״ב:כ׳
טור אבן העזר י״ז:מ״ב
שולחן ערוך אבן העזר י״ז:מ״ב
והבא עליה באשם תלוי קאי [עומד, מחוייב], שכיון שיש עדים האומרים שהיא אשת איש, ועדים אחרים האומרים שהיא עכשיו אלמנה — נמצא שיש בכך ספק איסור כרת, וכל העושה בשגגה דבר שיש בו ספק שמא הוא איסור כרת — חייב להביא קרבן אשם תלוי. ובודאי שצריך לגרשה! אמר רב ששת: מדובר כגון שניסת (שנישאת) אותה אשה לאחד מעדיה שהעידו שמת בעלה, והרי העד בטוח בדבר, ולגביו אין כאן אשם תלוי.
ושואלים: מכל מקום היא גופה [עצמה] כן באשם תלוי קיימא [עומדת], שהרי אינה יודעת את הדבר בוודאות, וסומכת רק על העדים! ומשיבים: באומרת ״ברי (ברור) לי״, שמשום מה היא בטוחה בדבר הזה, ובשבילה אין כאן ספק. ושואלים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה יש לומר] דבר זה? שאם דברי רב מתייחסים רק למקרה זה, אין בהם איפוא כל חידוש, שהרי אפילו ר׳ מנחם בר׳ יוסי לא קאמר [אמר] מה שאמר אלא כשבאו עדים ואחר כך ניסת, אבל אם ניסת ואחר כך באו עדים — לא אמר.
ומהו הענין — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שנים אומרים ״מת״ בעלה של אשה זו ושנים אומרים ״לא מת״, או ששנים אומרים ״נתגרשה״ אשה זו ושנים אומרים ״לא נתגרשה״ — הרי זו לא תנשא, ואם בכל זאת ניסת — לא תצא, שהרי אין עדות ברורה כדי להוציאה. ר׳ מנחם בר׳ יוסי אמר: תצא. אמר ר׳ מנחם בר׳ יוסי: אימת (מתי) אני אומר תצא — בזמן שבאו העדים השניים, אשר הכחישו את העדים הראשונים ואמרו שאין היא פנויה, ואחר כך ניסת למרות העדות הסותרת. אבל אם ניסת, ואחר כך באו עדים המכחישים — הרי זו לא תצא!
ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב את דבריו נמי [גם כן] בזמן שבאו תחילה העדים השניים והעידו בניגוד לעדות הראשונה שהוא חי ואחר כך ניסת, ואפילו אז לדבריו לא תצא, ודבריו הם לאפוקי [להוציא, למעט] מדברי ר׳ מנחם בר׳ יוסי, ולפסוק כתנא קמא. ואיכא דאמר [ויש מי שאומר] שכך צריך להבין את דברי רב: טעמא [הטעם, דווקא] משום שתחילה ניסת ואחר כך באו עדים, אבל אם תחילה באו העדים השניים ואחר כך ניסת — תצא. כמאן [כדעת מי] — כדעת ר׳ מנחם בר׳ יוסי.
מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: מנין שאם לא רצה הכהן להיזהר מאשה פסולה — דפנו, כלומר, כפה אותו במלקות, ובעל כורחו יהיה מקודש — תלמוד לומר מן האמור בסוף פרשת איסורי כהונה: ״וקדשתו... קדוש יהיה לך״ (ויקרא כא, ח), כלומר, אפילו בעל כרחו.
ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אם נאמר שמדובר בכהן שנשא ספק גרושה או ספק זונה, אילימא [אם תאמר] שלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה [אמרה] ״ברי לי״ שהעדים המכחישים הם עדי אמת, וכי צריכא למימר [האם צריך לומר] דדפנו, שיש לכפותו? שברור לנו שהוא עובר על איסור והיא עוברת על איסור וצריך להפרישו ממנה. אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שניסת לאחד מעדיה, וקאמרה [ואמרה] ״ברי לי״ שעדות המכחישים אמת, ובכל זאת קתני [ושנה] דפנו, אלמא, מפקינן לה מיניה [מכאן שמוציאים אותה ממנו], וקשה על רב שאמר שהנישאת על פי שניים לא תצא!
ומשיבים: איסור כהונה שאני [שונה], שבאיסור כהונה אנו מחמירים בספק כאילו היה זה ודאי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] ״דפנו״ שאמרו — דפנו בעדים, שרק כשבאו עדים נוספים וביררו את הדבר, אומרים דפנו שלא תינשא לכתחילה, אבל נישאת כבר לא תצא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שזהו דווקא כשבאו עדים ואחר כך ניסת, וברייתא זו האומרת שבמקרה זה כופים אותו להוציאה, כשיטת ר׳ מנחם בר׳ יוסי היא.
רב אשי אומר: מאי [מה פירוש] ״לא תצא״ דקאמר [שאמר] רב — כוונתו היתה: לא תצא מהיתירה הראשון לבעלה הראשון. שכיון שנישאה בדין על פי עדים הרי מה שעשתה נחשב כאונס, וכשאר אנוסה היא ומותרת לחזור לבעלה הראשון.
ושואלים: אם זהו פירוש הדברים והא [והרי] כבר אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת], דתנן [שכן שנינו במשנה]: ניסת שלא ברשות בית דין, אלא על פי עדים — מותרת לחזור לו. ואמר רב הונא אמר רב: הכי הלכתא [כך ההלכה]. ואם כן הרי כבר אמר אותה הלכה שלא תצא מהיתרה הראשון! ומשיבים: חדא מכללא [אחת מכלל] חברתה איתמר [נאמרה], כלומר, רב לא אמר את שתי ההלכות במפורש, אלא אמר את אחת מהן, ואת השניה הסיקו מכלל דבריו.
א אמר שמואל: לא שנו שתצא האשה מבעלה השני, אלא כשלא מכחשתו את העד שמעיד שבעלה חי, אבל אם מכחשתו — לא תצא. ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] אילימא בבי תרי [אם תאמר בשניים], שבאו שני עדים והעידו שבעלה חי, כי מכחשתא ליה מאי הוי [כאשר מכחישה אותו מה הוא מה בכך] הלא עדות זו כשרה ונאמנה לכל ענין! אלא בחד [בעד אחד], ומעתה טעמא [הטעם, דווקא] משום שמכחשתו, הא שתקה [הרי אם היא שותקת] ואינה מכחישה — תצא.
ושואלים: והאמר [והרי אמר] עולא: כל מקום, בכל עדות שהאמינה התורה לעד אחד, הרי כאן עדות שיש לה תוקף כמו עדות של שנים, וממילא אין דבריו של אחד המכחיש את העד הראשון נחשבים במקום שנים! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שאותם עדים שאמרו שלא מת היו פסולי עדות, וכשיטת ר׳ נחמיה.
דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה התורה לעד אחד — הלך בעדות כזו אחר רוב דעות. שבעדות כשרה, רואים שני עדים כעדות גמורה ומושלמת, ואין הבדל בין רבים ומעטים, ואילו כאן שאינה עדות גמורה, הולכים לפי מספר האנשים ואפילו הם פסולים, ועשו במקרה זה ששתי נשים המעידות באיש אחד (נגד עדות איש אחד שהעיד שמת) תיחשבנה כשני אנשים המעידים באיש אחד שאינו נחשב כשניים — ובטלה עדותו, אבל כשגם היא מכחישה אין הפסולים נאמנים.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה] והעיד שמת הבעל — אפילו מאה נשים מעידות שהוא חי — כעד אחד דמיין [הן נחשבות] ואינן נאמנות להכחישו, שהוא נחשב כשניים, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] כגון דאתיא [שבאה] אשה מעיקרא [מתחילה] והעידה.
ותרצה [ותרץ, הסבר, אותה], את ההלכה של ר׳ נחמיה הכי [כך], ר׳ נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה התורה לעד אחד — הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. אבל שתי נשים באיש אחד — כפלגא ופלגא דמי [כמחצה ומחצה נחשבים]. ולענייננו, כיון שעדות האשה הראשונה שמת הבעל לא בטלה לגמרי, שבאו שתי נשים והכחישו אותה, אם האשה מצטרפת לעד הראשון — לא תצא.
ב שנינו במשנה שאם נישאה לאחר בטעות, וחזר בעלה — צריכה גט מזה ומזה. ושואלים: בשלמא [נניח] שמהראשון תבעי [תצטרך] גט, שהרי אשתו גמורה היא, אלא מהשני, אמאי [מדוע] צריכה היא גט? הלא זנות בעלמא [בלבד] הוא! שכיון שהיה בעלה הראשון קיים לא תפסו כלל נישואיה לשני!
אמר רב הונא: גזירה היא, שמא יאמרו אנשים שלא ידעו את כל המעשה שגירש זה הבעל הראשון, ואחר כך נשא זה השני, ואם תצא בלא גט, חושבים כי נמצאת אשת איש יוצאה בלא גט. ושואלים: אי הכי [אם כך], סיפא דקתני [סופה של המשנה הבאה ששנינו] בה: אמרו לה ״מת בעליך״ ונתקדשה לאחר ועדיין לא נישאה לו, ואחר כך בא בעלה — מותרת לחזור לו לבעלה הראשון. התם נמי נימא [שם גם כן נאמר] שמא יחשבו אנשים גירש זה וקדש זה, ונמצאת אשת איש יוצאה שלא בגט!
ומשיבים: לעולם גם כשנתקדשה בלבד בעיא [צריכה] גט, שאמנם מותרת היא לחזור לבעלה הראשון, אבל צריכה גט מן השני. ושואלים: אי הכי [אם כך] יחשבו שנמצא זה כאילו מחזיר גרושתו משנתארסה לאחר! ומשיבים: התנא שלנו סבור בענין זה כר׳ יוסי בן כיפר, שאמר ככלל: גרושה שיצרה קשר עם אדם אחר, אם היה זה קשר מן הנשואין — אסורה לחזור לבעלה הראשון, מן האירוסין — מותרת. ואם כן, אין מקום לחשש.
ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה]: אף על פימהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush